מדוע מטמינים פתקים בכותל?

המקור להטמנת פתקים בין אבני הכותל

לפני שנים אחדות נתבקשתי לחקור את מקור מנהג הטמנת הפתקים בכותל המערבי. בטרם התחלתי לרדת לעומקם של דברים סברתי כי מקורו של המנהג בשלהי תקופת ה'חילון' שהחלה להתפשט ברחבי העולם היהודי במאות האחרונות- תקופה שאופיינה בכך שציבור הולך וגדל החל להתנתק ממסורת אבותיו ולא הכיר את נוסח התפילה העוברת מאב לבנו ומאם לבתה. חלק מבני הדור הצעיר חשו שלא בנוח לשטוח בקשתם בתפילה לעין כל – גם אם הייתה שגורה על פיהם. כך נולדה לה הבקשה הכתובה המבטאת את רחשי הלב בלא צורך בעמידה מביכה מול הבורא. פעמים רבות חזרתי על הנחה זו בפני אנשים ששאלוני.

עם ההתעמקות בנושא גיליתי עוד ועוד פרטים מעניינים שאולי תמצאו בהם, גם אתם, עניין.

התחקות אחר מקור המנהג

ראשית פניתי אל הרב זלמן קורן[1], אחד המומחים הגדולים בכל הנוגע להר הבית – הן בפן ההלכתי והן בפן ההיסטורי-ארכיאולוגי. לדבריו אין מקור יהודי קלאסי מפורש המציין את מנהג הטמנת הפתקים בכותל המערבי. הוא הדגיש בפניי שרבים מהיהודים הדתיים אינם נוהגים להטמין בקשותיהם בין אבני הכותל מסיבות אלו ואחרות. אלה- נוהגים דווקא לשטוח תפילתם בעל-פה אל מול קונם. הרב קורן סבור שייתכן ואף סביר שמנהג הטמנת הפתקים החל בראשית ימיה של החסידות, עם פטירתם של ראשוני האדמו"רים. באותם ימים, היו נוהגים החסידים למסור לאדמו"רם פתקאות עם שמות של קרוביהם לברכה כדי שזה יזכירם בעת תפילתו. פתקאות אלו מכונות בפי כל "קוויטלעך". לאחר מות האדמו"רים, מייסדי החסידות, נוצר חלל גדול בקרב החסידים ואז החלו חלקם להניח את הקוויטלעך על קברו של האדמו"ר. מנהג זה התפשט בקרב רבות מקהילות החסידים ואף הגיע לכדי כך שעל קברו של מייסד ישיבת חכמי לובלין[2] שהיה מ'המתנגדים' לחסידות נבנה תא עם פתח להכנסת קוויטלעך. על פי סברה זו, מקור המנהג החל להתפשט בירושלים העתיקה עם עלייתם של ראשוני החסידים לעיר.

בעמדם לפני הכותל המערבי, שריד בית המקדש, חשו החסידים כי חרכיו עומדים הכן לקוויטלעך אלו – כפי שנהגו לתת  לאדמו"ריהם.   כך נולד המנהג להטמין פתק בכותל. המנהג החל להתפשט כאש בשדה קוצים ואומץ ע"י אלו שמסורת אבותיהם כבר לא הייתה בידם בתקופת החילון והעדיפו את התפילה הכתובה הבלתי-רשמית וכך נתפשט המנהג ברחבי העולם היהודי.

בהמשך עבודת התחקיר פניתי אל פרופסור אביגדור שנאן מהאוניברסיטה העברית ואל דורון הרצוג ז"ל – חוקר ירושלים. פרופ' שנאן חיפש והעיד כי לא מצא תשובה לשאלת מקור המנהג במקורות הקלאסיים. דורון הרצוג שעסק במשך עשרות שנים בחקר ירושלים והכותל המערבי הציג בפניי מקור מעניין ולא מוכר. הודות לו, בידי קטע שנכתב בראשית ימי המאה העשרים בספר "אוצר ישראל"[3] זו לשונו:

"כעין זכר לחורבן נשאר לנו כותל המערבי אשר אליו ינהרו בני ישראל מכל אפסי הארץ לשפוך שיחם לה' ולקונן על חורבן הבית ולבקש על בנין העתיד. יושבי ירושלים יתפללו שם בקבלת שבת ויאמרו קינות לתשעה באב. ויש שכותבין שמותיהם על האבנים ותוחבין שם יתדות כאמור: "ולתת לנו יתד במקום קדשו" (עזרא ט', ח'). ויש טועים לחשוב כי הכותל הזה הוא אחד מכותלי בית המקדש ואינו כן….".

לענייננו חשוב המקור מספר עזרא שקיבל פרשנות מעניינת ע"י שד"רים[4] שהגיעו לארץ ישראל. מסתבר כי תקיעת יתד בינות לאבני כותל נודעה כסגולה לשלום השד"רים, בהתבסס על מילות הפסוק בספר עזרא.  לדברי דורון הרצוג ז"ל, ייתכן ומנהג תקיעת היתדות בין אבני הכותל הוא המקור להטמנת הפתקים ע"י הציבור הרחב (שחיקה את מה שעשו השד"רים בדרך מעט שונה). מעניין כי מנהג תקיעת היתדות הינו מנהג פגאני המוכר מהעת העתיקה. ניתן ללמוד אודותיו רבות במוזיאון ארצות המקרא השוכן למרגלות קרית הלאום המודרנית. במקור שהביא דורון מוזכרת האפשרות של חריטת שמות בכותל המערבי. רבים אינם יודעים, אך בנדבך האבנים שמעל לראשי המתפללים ברחבת הכותל המערבי ניתן למצוא עשרות שמות חקוקים באבן – עדות לאותו מנהג. המנהג נחקר ותועד בספרות המחקרית[5].  לעניות דעתי, קיים דמיון רב בין מנהג חריטת השם על אבני הכותל במאות האחרונות ובין המנהג להטמין פתקים. חריטת השם מבטאת תפילה לא מפורשת או סגולה להצלחה והפתק, אף הוא כולל בקשה שאיננה נאמרת במפורש. היתד, אף הוא, בדומה לחריטת השם, מבטא תפילה כאמור בפסוקים: "ולתת לנו יתד במקום קדשו" ( עזרא ט', ח' ), "ותקעתיו יתד במקום נאמן" (ישעיה כב', כג').  ייתכן והמקור לחריטת השמות על נדבכי הכותל הוא הפסוק: " ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושׁם טוב מבנים ומבנות שׁם עולם אתן-לו אשׁר לא יכרת." (ישעיהו, פרק נו', ה' )- אותו פסוק שמהווה את ההשראה להנצחת זכרון השואה ב"יד ושם" בירושלים.

לפנינו, אפוא, מקור קדום ביותר מספר עזרא (בית שני) שעליו התבססו, ככל הנראה, השד"רים בהכניסם יתד ומקור נוסף קדום יותר (ימי בית ראשון) עליו התבסס מנהג חריטת השמות. לדברי דורון ז"ל, ככל הנראה, מנהגים אלה הינם המקור למנהג המאוחר שהתפתח והפך לרווח: הטמנת פתקאות בין אבני הכותל המערבי.

בהמשך חיפושיי אחר מקור המנהג פניתי לספר הזכרון לרב גץ זצ"ל שכיהן כרב הכותל המערבי המיתולוגי עד לפטירתו (ט' בתמוז תשכ"ח- כג' באלול התשס"ה ).  מובא בספרו[6] מעשה ביהודי שבא לפני אור החיים הקדוש[7] ושטח בפניו בדמעות את מר גורלו: אשתו שוכבת על ערש דווי.  על פי המתואר, מסר בידו אור החיים פתק ואמר " צא מיד לכותל המערבי, הנח את הפתק בין האבנים ותזכה לרפואה שלימה". אירע מה שאירע (הפתק אבד) והפתק לא הוכנס בין האבנים כמצוות אור החיים. אמר אור החיים הקדוש: "הייתה בידך סגולה נפלאה ואיבדת אותה במו ידיך".

מקור המעשה אינו ידוע לי – אך בהנחה שאמיתי הוא, הרי שגם לפני כ -260 שנה היו נוהגים להטמין פתקים בכותל המערבי[8].

בספר מובאים דברי הרב גץ על המנהג : "מקור הטמנת פתקאות בין נדבכי וסדקי הכותל המערבי קדום הוא, אבל שרשו נעוץ במנהג חסידי". מדבריו ניתן להבין כי גם הוא סובר כדברי הרב קורן שהמנהג החל ע"י החסידים. עם זאת, מציין הרב גץ כי המקור למנהג – קדום הוא כפי שמובא בדברי הרמב"ן[9] העוסקים במפקד בני-ישראל:

"ועוד כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו-קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו- יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם  ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שיימנו לפני משה ואהרון כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים – ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם".   על פי פירושו של הרמב"ן, העובדה כי בני ישראל נמנו באמצעות פתקים שעליהם נרשם שמם ושם אבותיהם מלמדת כי בדרך זו זכו לברכה, שכן, משה ואהרון העתירו בעדם לפני האלוקים. זה הוא, אפוא, המקור הקדום ביותר (תקופת יציאת מצרים) שייתכן וממנו התפתח בסופו של דבר מנהג הטמנת הפתקים שאנו מכירים היום.

זהו המקור הקדום ביותר שעליו נשען מנהג הטמנת הפתקים.

אחרית דבר

איני יכול לציין מקור מובהק שממנו התפתח המנהג המוכר להטמין פתקים בין אבני הכותל המערבי. כמו כל מסורת שהתפתחה, היא כנראה מתבססת על אחד מהמקורות הקדומים או על שילוב של כמה מהם, כפי שפירטתי לעיל. והעיקר… הכוונה!

יחיאל פומרנץ

[1] מחבר הספר 'ועשו לי מקדש' בהוצאת הקרן למורשת הכותל המערבי

[2]  רבי מאיר שפירא – ראש ישיבת חכמי לובלין 1887

[3] הרב יהודה דוד אייזענשטיין, בערנשטיין צבי הירש

[4] שד"רים = שלוחים דרבנן שנהגו לגייס כספים עבור קהילותיהם

[5] ראו מאמרו של פרופסור בן דוב ב'קתדרה' גליון 40

[6] עמ' 147

[7] מגדולי חכמי מרוקו  בא"י, מקובל, פוסק ומפרש התורה, מפורסם כבעל אור החיים הקדוש. נולד בסאלי שבמרוקו בשנת 1696 , נפטר בירושלים בשנת 1743

[8] מעשה דומה מאוד מובא בשם אור החיים בספר שו"ת ציץ אליעזר, ח"י סימן ה', ד"ה כן ראיתי.

[9] על פס' מה' בפרק א' – ספר במדבר